חיפוש מהיר
מועדפים שלי
הקול קורא
מאמר שפירסמתי בימים שהאוהלים שלטו ברחובות תל אביב ובשעה טובה השמענו את קולנו. על הביטוי הקולי ועל מה שהוא מאפשר
מרגש מאוד לראות מה קורה בימים אלו ברחבי הארץ. אלפי אנשים יוצאים לרחובות ומשמיעים את קולם. הם מבטאים אותו בשיחה, בכרזה, בשירה או בצעקה.
יש קולות שנשמעים ברחובות, שכבר הרבה זמן מבקשים לצאת החוצה. הפחד מלעשות זאת, או החשש שלא יקשיבו, גורם לנו לפעמים לדבר בשקט, לסנן מילים, לשתף רק אנשים בודדים, לדבר לא ברור, או פשוט לשתוק. והנה, קול המחאה, שהחל בדרישה לבית, מוציא לרחוב עוד ועוד קולות ורצונות, שנראה שעם הזמן נשמעים ברור וחזק יותר.
התופעה הזו - של להרגיש משהו מבפנים ולא להעז להשמיע אותו, של להסכים להוציא החוצה רק כשיש עוד כמוני שמשמיעים את הקושי שלהם, של להרגיש את השמחה, ההתרגשות והשחרור שעולים כשזה כבר בחוץ - מוכרת לכולנו ומופיעה בחיינו בביטוייה השונים.
הקול שלנו הוא השופר של עולמנו הפנימי
אפשר להקשיב למישהו עונה "הלו" בטלפון ולשמוע כל כך הרבה מעבר. אנחנו מעבירים דרך הקול רגשות ותחושות שגם אנחנו לא תמיד מודעים לקיומם. וכשאדם בוחר שלא להשמיע את מה שהוא מרגיש בתוכו, הוא למעשה חוסם את האפשרות שהסביבה שלו תבין, באמת, איפה הוא נמצא.
לא צריך "לדעת לשיר"
בשנים האחרונות אני עובדת עם אנשים על פיתוח הקשר עם הקול ועם ההקשבה. בכל מפגש שכזה, מתבהרת בי יותר ויותר מהותו של הביטוי הקולי והעוצמה שמאפשרת השירה. היכולת לשיר, להוציא מאיתנו צלילים, להשתמש בקול ככלי מוזיקלי, כלי להבעה, שחרור ואפילו ריפוי, היא מתנה שניתנה לכולנו, ואינה שייכת רק לאנשים "מקצועיים". בתרבויות השבטיות טקסים של שירה וריקוד היו חלק מהשגרה של כולם. אנשים היו משתמשים בכלים אלו לסלק מעצמם "שדים" ומחלות, ונעזרים בהם כדי לרומם את נפשם ולאחד בין כולם. והיום, חלקנו כמעט ולא משתמשים בכלי הזה, ובטח שלא ב"פומבי" ורבים אף מאמינים שהם "לא יודעים" לשיר. או לא "יודעים" להביע את קולם, את עצמם, בצורה בהירה מובנת או נעימה.
גם בכי הוא קול
ואז, פעמים רבות, כשאנשים פוגשים את ההקשבה לקולם הם מתחילים לבכות. והבכי הזה, הוא גם קול. קול שמדבר אולי את כל השנים שהקשבנו החוצה ? לרעש, להסחות, לאחרים.. והתרחקנו. התרחקנו מהאפשרות להקשיב, באמת, למה שאנחנו מבקשים. מהאמונה שיש לקולנו מקום ויכולת הגשמה. ומהאהבה והקבלה שלנו לקולנו ולמי שאנחנו. קול הבכי מבקש מאיתנו לזכור את העוצמה המתרחשת עכשיו, כשהקול משתחרר ומניח לכל המחשבות וההרגלים, ובעיקר את ההכרה המענגת והחיבור לחלקינו השונים שהפעולה המאחדת גוף נשימה ומחשבה מאפשרת.
ולפעמים מגיע גם צחוק. אולי כמו הבכי גם הוא מספר על שחרור שמתרחש, ואולי שניהם מגיעים מתוך ההתפלאות שלנו מעצמינו. אני שומעת את עצמי, אחרי שנים שאני חיה עם עצמי, וזה נשמע כל כך חדש ואחר. מה ששמעתי לא נכנס להגדרות שקיימות בתוכי על מי שאני, ומוביל אותי להרחיב את ההבנה שלי על עצמי ואת עצמי.
הילדים שבתוכנו
ובעולם שלנו, ממש לידינו, חיים בני אדם שלא חיכו לימים של מהפיכות או אוהלים כדי להשמיע את קולם. אפשר לראות אותם, די הרבה, ככה סתם, באמצע היום (או בתחילתו, או בסופו) שרים לעצמם שירים, מדברים, ממציאים מנגינות או סתם ממלמלים.
אני מדברת על הילדים. על מי שכול אחד מאיתנו היה בעבר, עם פחות ידע על העולם, אבל עם הרבה יותר שמחת חיים ותנועה. להסתכל עליהם, עם כל האנרגיות, הספונטניות והחיות, וללמוד. להסתכל עליהם, עם השובבות וההשתטות ולהצטרף. והכי חשוב, להסתכל ולדעת, באמת לדעת, שכל אלו אינם דברים שנגמרו או נלקחו איתנו. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימת עדיין יצירתיות אינסופית שאולי טרם הכרנו בקיומה ובטוח שלא גילינו את כולה.
ובזמנים אלו, אם נחזור שוב למקום ממנו התחלתי, כשרבים מאיתנו בחרו כביכול "ללכת אחורה" ולחיות באוהלים, תראו כמה "קדימה" מתרחש. כמה אנשים, כמה דעות, וויכוחים, ושאלות והצעות, והתארגנויות, ותקווה והתאחדות. ועוד הרבה מילים ובעיקר רגעים שצריך לראות ולהקשיב כדי להאמין שזה באמת.
כמה משמח שאנחנו יותר ויותר בחוץ. מבקשים להסיר מעצמינו את השלשלאות ומבינים למעשה שהרבה מדי זמן הרשינו למצב שלא היטיב עימנו להתרחש. כן. האחריות היא גם עלינו והשחרור גם הוא.
וכמו שהיה צריך לעזוב את הבתים המוכרים ואת אזורי הנוחות השונים, ולהתחיל להסתכל על הכול קצת אחרת, וכמו שהרחובות שינו את פניהם, והיצירתיות והביטוי מבצבצים מכל פינה, כך אני מקווה ומתפללת שנחזור, כולם, לבית כזה, שאפשר יהיה להחזיק כלכלית, וגם שהכלכלה ושאר התחומים לא יחזיקו אותנו.
אולי האוהלים הם כמו אז במדבר, נקודת ציון לקראת ציון אחרת. כזו שכשהתושבים בה יחזרו הביתה, הם יפתחו את החלונות, גם בסלון הנפש, ויאווררו בדרך כמה דעות ארכאיות או חלומות שקברנו במרתף.
אמן שהקירות החיצוניים והפנימיים שלנו יהיו כאלו שיגנו עלינו ולא יאסרו אותנו, שאת אלו שכבר אין בהם צורך נדע להסיר, ושנאמין, באמת, שאפשר לחוש בבית, גם בלי המחיצות.
יש קולות שנשמעים ברחובות, שכבר הרבה זמן מבקשים לצאת החוצה. הפחד מלעשות זאת, או החשש שלא יקשיבו, גורם לנו לפעמים לדבר בשקט, לסנן מילים, לשתף רק אנשים בודדים, לדבר לא ברור, או פשוט לשתוק. והנה, קול המחאה, שהחל בדרישה לבית, מוציא לרחוב עוד ועוד קולות ורצונות, שנראה שעם הזמן נשמעים ברור וחזק יותר.
התופעה הזו - של להרגיש משהו מבפנים ולא להעז להשמיע אותו, של להסכים להוציא החוצה רק כשיש עוד כמוני שמשמיעים את הקושי שלהם, של להרגיש את השמחה, ההתרגשות והשחרור שעולים כשזה כבר בחוץ - מוכרת לכולנו ומופיעה בחיינו בביטוייה השונים.
הקול שלנו הוא השופר של עולמנו הפנימי
אפשר להקשיב למישהו עונה "הלו" בטלפון ולשמוע כל כך הרבה מעבר. אנחנו מעבירים דרך הקול רגשות ותחושות שגם אנחנו לא תמיד מודעים לקיומם. וכשאדם בוחר שלא להשמיע את מה שהוא מרגיש בתוכו, הוא למעשה חוסם את האפשרות שהסביבה שלו תבין, באמת, איפה הוא נמצא.
לא צריך "לדעת לשיר"
בשנים האחרונות אני עובדת עם אנשים על פיתוח הקשר עם הקול ועם ההקשבה. בכל מפגש שכזה, מתבהרת בי יותר ויותר מהותו של הביטוי הקולי והעוצמה שמאפשרת השירה. היכולת לשיר, להוציא מאיתנו צלילים, להשתמש בקול ככלי מוזיקלי, כלי להבעה, שחרור ואפילו ריפוי, היא מתנה שניתנה לכולנו, ואינה שייכת רק לאנשים "מקצועיים". בתרבויות השבטיות טקסים של שירה וריקוד היו חלק מהשגרה של כולם. אנשים היו משתמשים בכלים אלו לסלק מעצמם "שדים" ומחלות, ונעזרים בהם כדי לרומם את נפשם ולאחד בין כולם. והיום, חלקנו כמעט ולא משתמשים בכלי הזה, ובטח שלא ב"פומבי" ורבים אף מאמינים שהם "לא יודעים" לשיר. או לא "יודעים" להביע את קולם, את עצמם, בצורה בהירה מובנת או נעימה.
גם בכי הוא קול
ואז, פעמים רבות, כשאנשים פוגשים את ההקשבה לקולם הם מתחילים לבכות. והבכי הזה, הוא גם קול. קול שמדבר אולי את כל השנים שהקשבנו החוצה ? לרעש, להסחות, לאחרים.. והתרחקנו. התרחקנו מהאפשרות להקשיב, באמת, למה שאנחנו מבקשים. מהאמונה שיש לקולנו מקום ויכולת הגשמה. ומהאהבה והקבלה שלנו לקולנו ולמי שאנחנו. קול הבכי מבקש מאיתנו לזכור את העוצמה המתרחשת עכשיו, כשהקול משתחרר ומניח לכל המחשבות וההרגלים, ובעיקר את ההכרה המענגת והחיבור לחלקינו השונים שהפעולה המאחדת גוף נשימה ומחשבה מאפשרת.
ולפעמים מגיע גם צחוק. אולי כמו הבכי גם הוא מספר על שחרור שמתרחש, ואולי שניהם מגיעים מתוך ההתפלאות שלנו מעצמינו. אני שומעת את עצמי, אחרי שנים שאני חיה עם עצמי, וזה נשמע כל כך חדש ואחר. מה ששמעתי לא נכנס להגדרות שקיימות בתוכי על מי שאני, ומוביל אותי להרחיב את ההבנה שלי על עצמי ואת עצמי.
הילדים שבתוכנו
ובעולם שלנו, ממש לידינו, חיים בני אדם שלא חיכו לימים של מהפיכות או אוהלים כדי להשמיע את קולם. אפשר לראות אותם, די הרבה, ככה סתם, באמצע היום (או בתחילתו, או בסופו) שרים לעצמם שירים, מדברים, ממציאים מנגינות או סתם ממלמלים.
אני מדברת על הילדים. על מי שכול אחד מאיתנו היה בעבר, עם פחות ידע על העולם, אבל עם הרבה יותר שמחת חיים ותנועה. להסתכל עליהם, עם כל האנרגיות, הספונטניות והחיות, וללמוד. להסתכל עליהם, עם השובבות וההשתטות ולהצטרף. והכי חשוב, להסתכל ולדעת, באמת לדעת, שכל אלו אינם דברים שנגמרו או נלקחו איתנו. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימת עדיין יצירתיות אינסופית שאולי טרם הכרנו בקיומה ובטוח שלא גילינו את כולה.
ובזמנים אלו, אם נחזור שוב למקום ממנו התחלתי, כשרבים מאיתנו בחרו כביכול "ללכת אחורה" ולחיות באוהלים, תראו כמה "קדימה" מתרחש. כמה אנשים, כמה דעות, וויכוחים, ושאלות והצעות, והתארגנויות, ותקווה והתאחדות. ועוד הרבה מילים ובעיקר רגעים שצריך לראות ולהקשיב כדי להאמין שזה באמת.
כמה משמח שאנחנו יותר ויותר בחוץ. מבקשים להסיר מעצמינו את השלשלאות ומבינים למעשה שהרבה מדי זמן הרשינו למצב שלא היטיב עימנו להתרחש. כן. האחריות היא גם עלינו והשחרור גם הוא.
וכמו שהיה צריך לעזוב את הבתים המוכרים ואת אזורי הנוחות השונים, ולהתחיל להסתכל על הכול קצת אחרת, וכמו שהרחובות שינו את פניהם, והיצירתיות והביטוי מבצבצים מכל פינה, כך אני מקווה ומתפללת שנחזור, כולם, לבית כזה, שאפשר יהיה להחזיק כלכלית, וגם שהכלכלה ושאר התחומים לא יחזיקו אותנו.
אולי האוהלים הם כמו אז במדבר, נקודת ציון לקראת ציון אחרת. כזו שכשהתושבים בה יחזרו הביתה, הם יפתחו את החלונות, גם בסלון הנפש, ויאווררו בדרך כמה דעות ארכאיות או חלומות שקברנו במרתף.
אמן שהקירות החיצוניים והפנימיים שלנו יהיו כאלו שיגנו עלינו ולא יאסרו אותנו, שאת אלו שכבר אין בהם צורך נדע להסיר, ושנאמין, באמת, שאפשר לחוש בבית, גם בלי המחיצות.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?