חיפוש מהיר
מועדפים שלי
כולם רואים פיל אבל לא מדברים עליו
פיתוח קול מבריח פילים מהחדר
רואים את הפיל אבל אף אחד לא מדבר עליו
פיתוח קול כמו פיתוחו של כל דבר, עוסק ביצירת היש מהאין, היש יותר מהיש פחות. שיפור ביצוע, שיכלול יכולות, ניקוי שכבות `אבק` הנדבקות למשהו שהיה פעם טבעי והפך בלתי נגיש ואטום. זאת מלאכה עדינה של גילוי וליטוש שנעשית כשהמנחה עסוקה בהקשבה למה שכבר קיים ולמה שעוד אפשרי. הקול מגלה את מה שהאדם למד להסתיר ובשילובי הפואטיקה והמוזיקה ובתשומת לב אליהם, הוא נחשף ומתבהר.
והנה מופיע הפיל הלבן, זה שאף אחד לא מדבר עליו למרות שאי אפשר להתעלם מנוכחותו הכבדה ומהמקום שהוא תופס בחדר. המתלמד נכנס ומיד מגיח פיל פילון (הם קטנים כשהתלמידים קטנים ומתרחבים עם השנים) וכך הוא רובץ לו באמצע החדר.
תארו לכם פיל קטן יושב בסלון ביתכם, לא בטוח שיישאר מקום למשהו נוסף מלבדו (לא ברור איך הוא נכנס דרך הדלת אבל במטפורות הוא תמיד נכנס). החדק שלו מיתמר ומחצרץ מנגינות מסוג אחר, כאלו שצורמות, כאלו שמכריחות אותנו להקשיב להן ולא לקול האותנטי הבוקע מהמתלמד.
הפיל הזה וכמוהו פילים אחרים, הם אלו שאני מכנה בשם `מעכבי ההתפתחות`- אלו שנמצאים שם, שרואים ושומעים אותם אבל לא מדברים עליהם. אלו שבכוחם הערטילאי עלולים בכל רגע להחזיר אותנו לנקודת המוצא ולא לאפשר לנו לקפוץ צעד משמעותי קדימה בהתפתחות כזאת או אחרת.
הפיל המטפורי הזה מופיע ונוכח מאד ביחסים אישיים (הוא מגיע בד"כ בחגים ויושב בין האנשים במפגשים משפחתיים) ובטח שיש לו מקום משלו במרחב שבין מורה ותלמיד. אחד הפילים הידועים והלא מדוברים הוא הפחד : פחד קהל, פחד לטעות, פחד להישמע מטומטם או חסר כישרון, פחד שלא להיראות במיטבך, פחד להביע את מה שהיה סגור היטב פנימה במשך שנים והגדול מכולם ? פחד הזיוף. ומה לפיל הגדול הזה ולפיתוח קול?
ובכן, הקול האנושי עובר דרך שער, שער שאותו יוצרים מיתרי הקול, הטוב היחידי שאמור לעבור דרכם הוא אוויר. האוויר מגיע מתוככי הגוף, עולה במעלה הקנה ונדחף ע"י הסרעפת ושרירים אחרים לכוון מיתרי הקול. אלו נפתחים ונסגרים. רוטטים וברטט הזה יוצרים גלי קול. זהו הקול שלנו בראשוניותו. הוא יוצא בדיבור, בלחישה, בשירה, בצעקה, בפליאה, באנקה, באנחה, בבכי ובצחוק.
השער הזה שמיקומו במרכז הגרון שלנו שומר ומגן עלינו מכניסה של חומרים זרים ומזיקים לגופנו ? פחד קיומי שמושרש וטבוע בנו. לשער הזה יש תפקיד חשוב בויסות האוויר ומעבר להיותו מחסום ששומר על האדם, הוא גם זה שחוסם ביטוי עצמי ובולם את חופש הדיבור שלו, שלא לדבר על החופש לשיר דרכו.
השער הזה איבד את תפקידו הטבעי והפך לעמדת שמירה משוריינת על נפשנו העדינה. רוב הזמן הוא במצב של דריכות יתר. כשאתה מוותר על תורך להגיד משהו, כשאת בוחרת לא להגיב ולבלוע, כשאתה מעדיף לא לספר על כישלונותייך פן תאבד את שמך הטוב, כשאת חוששת שאת לא מספיק יפה, רזה, מצליחה, כשיש בך סוד שאין סיכוי שתספרי לאיש. וכשהשער הזה סגור, אין יוצא ואין בא. וכשאין זרימת אוויר חופשית נדחקים דפנות הגרון, גורמים לגרון להתכווץ ולקול להשתנק ולהיעלם.
מלאכת פיתוח הקול מאפשרת לשער הזה להיפתח ולהזרים אוויר לעבר מיתרי הקול, להרטיטם וליצור דרכם צלילים מדהימים, לפתוח את חללי התהודה ולהרחיב את הגרון, את חלל החזה והפנים ואיתו את הלב למשך זמן מה. חווית ההרחבה נשארת חקוקה בגוף, בשרירי הגרון, בחזה ובעיקר זכורה כחום שמתפשט בגוף ומעיר אותו בתשוקה להיפתח שוב.
אולי לא ידובר בפיל ולא יוזכרו הפחדים בשמם אבל השירה תדבר במקומם, תפתח את השערים החסומים ותזכה את האדם בשעה אחת של חסד בכל שבוע.
במקום שהתדרים משדרים אמפתיה, אהבה, ובטחון, נפתחים השערים והפילים זזים ונעלמים מהחדר, החום מגיח מכל עבר, הקול זורם מבלי עכבות. הפחד נמוג והאדם שר את עצמו לדעת.
פיתוח קול כמו פיתוחו של כל דבר, עוסק ביצירת היש מהאין, היש יותר מהיש פחות. שיפור ביצוע, שיכלול יכולות, ניקוי שכבות `אבק` הנדבקות למשהו שהיה פעם טבעי והפך בלתי נגיש ואטום. זאת מלאכה עדינה של גילוי וליטוש שנעשית כשהמנחה עסוקה בהקשבה למה שכבר קיים ולמה שעוד אפשרי. הקול מגלה את מה שהאדם למד להסתיר ובשילובי הפואטיקה והמוזיקה ובתשומת לב אליהם, הוא נחשף ומתבהר.
והנה מופיע הפיל הלבן, זה שאף אחד לא מדבר עליו למרות שאי אפשר להתעלם מנוכחותו הכבדה ומהמקום שהוא תופס בחדר. המתלמד נכנס ומיד מגיח פיל פילון (הם קטנים כשהתלמידים קטנים ומתרחבים עם השנים) וכך הוא רובץ לו באמצע החדר.
תארו לכם פיל קטן יושב בסלון ביתכם, לא בטוח שיישאר מקום למשהו נוסף מלבדו (לא ברור איך הוא נכנס דרך הדלת אבל במטפורות הוא תמיד נכנס). החדק שלו מיתמר ומחצרץ מנגינות מסוג אחר, כאלו שצורמות, כאלו שמכריחות אותנו להקשיב להן ולא לקול האותנטי הבוקע מהמתלמד.
הפיל הזה וכמוהו פילים אחרים, הם אלו שאני מכנה בשם `מעכבי ההתפתחות`- אלו שנמצאים שם, שרואים ושומעים אותם אבל לא מדברים עליהם. אלו שבכוחם הערטילאי עלולים בכל רגע להחזיר אותנו לנקודת המוצא ולא לאפשר לנו לקפוץ צעד משמעותי קדימה בהתפתחות כזאת או אחרת.
הפיל המטפורי הזה מופיע ונוכח מאד ביחסים אישיים (הוא מגיע בד"כ בחגים ויושב בין האנשים במפגשים משפחתיים) ובטח שיש לו מקום משלו במרחב שבין מורה ותלמיד. אחד הפילים הידועים והלא מדוברים הוא הפחד : פחד קהל, פחד לטעות, פחד להישמע מטומטם או חסר כישרון, פחד שלא להיראות במיטבך, פחד להביע את מה שהיה סגור היטב פנימה במשך שנים והגדול מכולם ? פחד הזיוף. ומה לפיל הגדול הזה ולפיתוח קול?
ובכן, הקול האנושי עובר דרך שער, שער שאותו יוצרים מיתרי הקול, הטוב היחידי שאמור לעבור דרכם הוא אוויר. האוויר מגיע מתוככי הגוף, עולה במעלה הקנה ונדחף ע"י הסרעפת ושרירים אחרים לכוון מיתרי הקול. אלו נפתחים ונסגרים. רוטטים וברטט הזה יוצרים גלי קול. זהו הקול שלנו בראשוניותו. הוא יוצא בדיבור, בלחישה, בשירה, בצעקה, בפליאה, באנקה, באנחה, בבכי ובצחוק.
השער הזה שמיקומו במרכז הגרון שלנו שומר ומגן עלינו מכניסה של חומרים זרים ומזיקים לגופנו ? פחד קיומי שמושרש וטבוע בנו. לשער הזה יש תפקיד חשוב בויסות האוויר ומעבר להיותו מחסום ששומר על האדם, הוא גם זה שחוסם ביטוי עצמי ובולם את חופש הדיבור שלו, שלא לדבר על החופש לשיר דרכו.
השער הזה איבד את תפקידו הטבעי והפך לעמדת שמירה משוריינת על נפשנו העדינה. רוב הזמן הוא במצב של דריכות יתר. כשאתה מוותר על תורך להגיד משהו, כשאת בוחרת לא להגיב ולבלוע, כשאתה מעדיף לא לספר על כישלונותייך פן תאבד את שמך הטוב, כשאת חוששת שאת לא מספיק יפה, רזה, מצליחה, כשיש בך סוד שאין סיכוי שתספרי לאיש. וכשהשער הזה סגור, אין יוצא ואין בא. וכשאין זרימת אוויר חופשית נדחקים דפנות הגרון, גורמים לגרון להתכווץ ולקול להשתנק ולהיעלם.
מלאכת פיתוח הקול מאפשרת לשער הזה להיפתח ולהזרים אוויר לעבר מיתרי הקול, להרטיטם וליצור דרכם צלילים מדהימים, לפתוח את חללי התהודה ולהרחיב את הגרון, את חלל החזה והפנים ואיתו את הלב למשך זמן מה. חווית ההרחבה נשארת חקוקה בגוף, בשרירי הגרון, בחזה ובעיקר זכורה כחום שמתפשט בגוף ומעיר אותו בתשוקה להיפתח שוב.
אולי לא ידובר בפיל ולא יוזכרו הפחדים בשמם אבל השירה תדבר במקומם, תפתח את השערים החסומים ותזכה את האדם בשעה אחת של חסד בכל שבוע.
במקום שהתדרים משדרים אמפתיה, אהבה, ובטחון, נפתחים השערים והפילים זזים ונעלמים מהחדר, החום מגיח מכל עבר, הקול זורם מבלי עכבות. הפחד נמוג והאדם שר את עצמו לדעת.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?