הנסיך הגאוותן- סיפור מאת שי גיל



סיפור על מסע של צמיחה והשתלמות פנימית

בממלכת פונג`אב שבארץ הודו הרחוקה, חי נסיך צעיר, עשיר, גנדרן וגאוותן. בכל יום היה מתהלך בתלבושת מהודרת כשהוא מלווה בפמליה של משרתים, ומרבה ללהג, לצחוק ולעורר מהומה רבה על מאומה, בכל מקום שהלך. הוא הרבה לבקר בבתי קפה ובמסיבות ונהנה להפגין את עושרו כשהוא מתעלם מסבלם ומדלותם של נתיניו.
יום אחד, בעוד הוא חוגג כמנהגו בנשף ריקודים, התייצב למולו איש זר ומוזר למראה, בעל קומה נמוכה ופנים מזוקנות. ניגש האיש אל הנסיך והציע לו משימה פשוטה למראה שלדבריו שהדהדו בקרב כל באי הנשף, "היא בודאי מעל לכוחותיו של הנסיך". הנסיך שלא יכל לסרב לקריאת התגר שנעשתה בפומבי, נעתר מיד למשימה והאיש המזוקן והמוזר שלף ממעילו בקבוק קטן ושקוף וביקש מהנסיך למלאו במים. "זה הכל? מה הבעיה" גיחך הנסיך, כשעל פניו מתפשט חיוך של בוז, אך בעודו מושיט ידו לבקבוק, מצא עצמו לפתע הנסיך בלב מדבר שומם בלא נפש חיה ורק הבקבוק הקטן בידו.
הוא החל לצעוד וכעבור זמן מצא עצמו ברחובותיה של עיר שלא הכיר. "מים בבקשה, קצת מים" ביקש, "אני הנסיך מפונג`ב" קרא בקול, אך אנשים הסתכלו עליו בהשתוממות, הוא נראה מלוכלך, בגדיו קרועים ומאובקים והם לא הכירו אותו ולא שמעו עליו מעולם. בסופו של דבר חמל עליו מישהו והציע לו מעט מים. גמע הנסיך והחיה את נפשו ואת שהותיר מזג אל תוך הבקבוק, אך הפלא ופלא, ככל שמילאו מים, הבקבוק נותר ריק ומיותם. ברוב תסכולו, הטיל את הבקבוק בעוצמה לרצפה אך זה לא נישבר ואילו הזכוכית השקופה כמו נצצה עוד יותר באור השמש כשהיא קורצת לו "בו מלא אותי, נראה אותך". אחז הנסיך בכעס בבקבוק תחבו אל תוך כיס מעילו והמשיך. "אולי במקום אחר, בעיר אחרת" חשב, יעלה בידי למלא את הבקבוק. ואולם תקוותיו התבדו ובכל עיירה אליה הגיע סירב הבקבוק להתמלא ולהכיל את המים הרבים שמזג לתוכו. חלפו השבועות, נקפו החודשים והשנים, הנסיך שלנו, שכמעט ושכח את עברו "הנסיכי", המשיך לנדוד בבגדיו הקרועים והבלים מעירה לעירה כאחד הקבצנים ובכל מקום שבו הופיע שלף את בקבוקו וביקש למלאו מים. כשלא עלה הדבר בידו, היה מזעיף פנים, ממלמל מיני מילים וחצאי הברות לא ברורות וכעוסות, עד שכל מי שפגש בו התרחק ממנו כי נראה לן תימהוני ומשוגע.
יום אחד, בשעה שעלה על גבעה והתיישב לנוח ולאסוף כוחות, התבונן על סביבותיו ולפתע נראה לו הנוף מוכר. עוד הוא ממצמץ בעיניו כלא מאמין והנה ראה למרחוק את ארמון פונג`ב עיר הולדתו. הוציא הנסיך בזהירות את הבקבוק השקוף, התבונן בו ומבעד לזכוכית הנוצצת השתקפו ועלו שברי זיכרונות ממסכת חייו, משיכרון הכוח וימי ההוללות ועד לחיי הקבצנות והשיגעון, העוני והבדידות שידע. עצב וצער גדול מילאו את נפשו, בפעם הראשונה בחייו הטיל את ראשו לאחור כשהוא זועק את כאבו לעולם ביללה של חיה פצועה. ובעוד מבטו נמזג במרחבי השמים העצומים והוא חש עצמו קטן וחסר אונים, בצבצה דמעה קטנטנה בצידי עיניו הקמוטות ולאחר מכן עוד דמעה ועוד... דמעות רבות נטפו מבלי שים לפתחו של הבקבוק בזרם שהלך וגבר והפך לפרץ בלתי נשלט של בכי מר, גדול ועז שכמוהו לא ידע מעודו. כשיבשו הדמעות, פגש מבטו בבקבוק ולפתע הבחין שזה התמלא והוא חש עצמו בפעם הראשונה נקי וזך כשפי שלא ידע מעולם. באותו הרגע ממש, הבזיק ברק בשמים ולאחריו נשמע כל רעם חזק והחל לרדת גשם, הנסיך שלנו עצם את עיניו ורגע לאחר מכן כשפקחם, מצא עצמו בארמון פונג`אב בעיצומו של נשף ריקודים כשהוא מחזיק בבקבוק מלא מים וסביבו פרצופים מוכרים והוא בבגדיו המלכותיים כאילו לא אירע דבר. האומנם אך תעתוע דמיון? זאת לעולם לא נדע, רק נוסיף שתושבי פונג`אב מציינים, שמאותו היום זכו התושבים בנסיך אחר: נדיב, צנוע, נעים הליכות ומסביר פנים. איש לא ידע להסביר את השינוי שחל בו, אך זקני פונג`ב ידעו לספר, שפעם בפעם, בעודו מהלך בשווקים וברחובות ומשוחח עם פשוטי העם, ראו אותו לרגעים מתבונן בדומיה בבקבוק זכוכית קטן ודהוי שהחזיק בידו ואחר טומנו עמוק בכיס מעילו כשעיניו דומעות ועל פניו נסוך חיוך רחב.

המאמר פורסם גם כאן »