מראה שעל הקיר, או בין גוף לדימוי גוף
חוזר אני ומעיין באגדה `שלגיה ושבעת הגמדים` (בנוסח של האחים גרים), ולנגד עיני מתגלה דמותה של האם החורגת ? זו הידועה בכינויים: "המלכה הרעה", "האם הרעה" ? שהאגדה ואנו בעקבותיה, נוהגים לייחס לה תכונות שליליות כמו קנאה, צרות עין, רודפנות ועוד. זו האישה נטולת השם והסובייקטיביות, שכל כולה השלכה והשתקפות צילו 1 הקולקטיבי של האחר.
חוסר יכולתנו לגלות כלפיה ולו זיק של אמפתיה, מלמד עד כמה דמותה משקפת דבר מה בלתי נסבל עבורנו, איזה בדל אמת מרה וכואבת, שאנו מעדיפים להכחיש או להדחיק, אך כדרכן של מציאויות נפשיות היא ממשיכה לרחף מעלינו כעננה או להפציע מהמעמקים מבין סדקי הנפש והתסמינים הגופניים. "מי היפה בכל העיר", שואלת המלכה, או: "עד כמה אני, המזוהה בעל כורחי עם גופי, מהווה אובייקט לתשוקה של האחר?" איזה כשל אמפתי, שבר, חסך, או טראומה במערכת היחסים הראשונית שידעה או לא ידעה עם זולת הורי, נצרבה בתשתית הנפש של זו האם, שחרדה כל כולה לנראותה, עד שהיא עסוקה אך ורק באהבה עצמית נרקיסיסטית ובולענית ומבקשת לרדוף, להמית ואף לאכול את הכבד והריאות של ביתה החורגת, שיופיה מאיים עליה לכלותה?
את המאמר המלא מוזמנים לקרוא בפסיכולוגיה עברית בקישור הבא

















