כמעט שלא שמעתי את הדפיקה בדלת. משהו שיותר דומה להד של דפיקה מאשר לדפיקה. כאילו מי שדפקה אמרה שהיא לא רוצה להפריע, ורק אם זה בסדר אז תיכנס.
פתחתי את דלת הקליניקה והיא נכנסה. בחורה גבוהה ומרשימה. טוב, אולי קצת גבוהה מדי לארצנו..
מאז הפגישה הקודמת עולים מדי פעם אניצים של כעס, בלי סיבה ברורה. מעין הבלחים כאלה באמצע היום. בפגישה עלה הנושא של כעס והעובדה, שמאז ומעולם דיכאה את הכעס. היא עוצמתית מדי, אמרה. חששה שאם תכעס ותבטא זאת, יפחדו ממנה ויתרחקו ממנה. משוכנעת הייתה, שהכעס הופך אותה למפלצת. וכך, סיגלה לעצמה מנהג שכזה, שבמקום לבטא את הכעס שלה כלפי חוץ, היא מדברת במין שקט כזה. אמנם שקט מקפיא, אבל לפחות לא אנרגיה מתפרצת.
עם השנים, ייצרה אנרגיית הכעס, שלא ניתן לה מקום, אגם עכור של כעס שנאגר במערכת שלה, בגופה. אגם וולקני שרק עם מד ססמי רגיש ניתן לאתר אותו, והוא ממתין לרגע בו יפרוץ ויכלה את מי שנוגע בו. אבל אסור שיצא! זה מסוכן! כי לדידה, להיות לא נחמדה שווה להיות בלתי נתנת לאהבה.
שוחחנו על כעס ועל תפקידו הטבעי בעולם החי. על כך שהכעס חשוב, בין השאר, מפני שהוא נותן פרץ של כח ומשמש כלי חשוב בסכסוכי טריטוריה. בשעת מופרש אדרנלין, דם מוזרם לשרירים וזה מאפשר להילחם היטב או לברוח מהר. וכל מי שצפה אי פעם בנאשיונל גאוגרפיק יודע, שלהילחם היטב או לברוח מהר זה חשוב להישרדות בעולם החי לפחות כמו איזה השכלה ומיומנויות רכשת או לאיזה הורים נולדת בעולם בני האדם.
ואצלנו בני האדם? מדי פעם, ידיעה בעיתון מספרת על אדם שנהרג בסכסוך על חניה או צעיר שנדקר בפאב כי הסתכל לא יפה על מישהו (או על חברתו). מישהו התרגז כל כך, שהרג אותו. מקום החניה הפנוי היה לדידו של הרוצח נחלתו ועצם זה שהנרצח לא פינה אותה, מהווה פגיעה חריפה בכבודו של הרוצח. פגיעה בכבוד, גורמת לכעס חריף, לעיתים, אצל לא מעט אנשים, ומכאן תגובת הברח או הילחם (במקרה זה ברח או רצח). וכן, גם עמים יוצאים למלחמות לא רק בשל הכרח, אלא גם בגלל פגיעה בכבוד הלאומי או בכבוד המנהיג. כי אי אפשר להבליג יותר על זה או על זה וכולי..
הבנתי, אמרה. הכעס הטבעי מגיע כשמישהו מנסה להיכנס לטריטוריה שלי ולכבוש אותה. זה הגיוני מפני שזה אומר שהוא מתחרה על הציד או העשב וכן על הנקבות. לכעוס ולנסות לגרש אותו עושה שכל מבחינה אבולוציונית. אבל מה לגבי חרון שמגיע כתוצאה מפגיעה בכבוד?
לנו בני האדם, יש טריטוריה נרחבת, שאנו חשים צורך להגן עליה ללא הרף ולעולם איננה מוגנת. טריטוריה זו חשופה לאיומים בלתי פוסקים הן של מחשבותינו על עצמנו והן של דעתם של אחרים עלינו והתנהגותם כלפינו. גם של אחרים דמיוניים שמעולם לא פגשנו, אבל אנו מביאים אותנו בשיקולינו. טריטוריה זו, שהיא מוחשית מאד, אך קשה לחוש בה ביד, נקראת האגו שלנו. לצורך פשטות, אגיד שבאגו כוונתי לכל מה שאנחנו סבורים שהיננו ושאיננו. כל מה שאנחנו מזהים בו את עצמנו - את מי שאנחנו. ובכלל זה, הורינו, ילדינו וחברינו, תכונות האופי שלנו, ההיסטוריה האישית שלנו כפי שאנו מספרים אותה לעצמנו, מה השגנו (חומרית, רוחנית, חברתית ומבחינות אחרות) ומה זה אומר עלינו, שאיפותינו וחלומותינו, הצרכים המודעים והבלתי מודעים שלנו וכולי.
ומי יודע, אולי לזה התכוון מי שאמר, כי הניחוח של ההארה הוא שלווה ונועם ואילו הניחוח של האגו הוא חשיבות עצמית, פחדים וחוסר שקט.
עברו מספר שבועות בהן המשכנו להיפגש. קבענו לעשר והיא נכנסת לבניין ודופקת בדלת. שוב אותה דפיקה חרישית. אין תגובה והיא שומעת מוסיקה מתוך הקליניקה. אולי שכח? היא שוב דופקת, קצת חזק יותר ושוב, אין מענה. ואז, היא חושבת לעצמה: הרי קבענו, אין מצב שאני הולכת עכשיו? היא מצלצלת בפעמון הדלת והדלת נפתחת.
המאמר מופיע גם כאן