על השמאן המסורתי, הנתיב המחבר בין העולמות, ועבודה דרך הגוף



פעם כשלמדתי אנתרופולוגיה, הוקסמתי מתפקיד השמאן המרפא המסורתי. מהאפשרות שלו לעבור בין העולמות שהמעבר ביניהם סגור תמיד לכל אחד אחר, ולשנות משהו בדינאמיקות ביניהם


"בני אדם", כך למדתי שם, צריכים סדר כדי לתפוס את העולם ולחיות בו". באותו זמן נשמתי לרווחה גדולה כשגיליתי שיש עוד אופציות מלבד להתאים את עצמך לסדר חברתי מובנה ומוכתב מבחוץ..

במיוחד כשהשמאן המסורתי, שילם הרבה פעמים תשלום חברתי רציני כדי לזכות החופש הזה, היום - אפשר להרוויח משני העולמות..

וכך מצאתי את עצמי פורשת מהלימודים האקדמיים ועוברת להתנסות בזה בעצמי, 
אבל האבחנות התיאורטיות נותנות לי הרבה פעמים מסגרת וחיבורים מעניינים במיוחד.

בתהליך הריפוי נכנסים ל"זמן ומרחב לימינאליים", כמו שקוראים לזה באנתרופולוגיה,
הסדר הקיים מתפרק, נפתחים המעברים, החיבור לאין סוף מתקיים וזה מה שמאפשר את השינוי.

המשיכה הגדולה שלי לעולם הטיפול והריפוי, גם לפני 20 שנה, וגם היום לקראת כל טיפול, קשורה לאפשרות להיות בזמן ובמרחב הזה, להתהוות בתוך החווייה הזאת, להיות עדה ופועלת בתוכה..

האינדיאנים מדברים על מוות ולידה מחדש, משתמשים בנוצות, אש, מים, אדמה, צום ארוך.. הופכים לבעלי חיים וכו?, כדי להגיע לזמן הלימינאלי הזה וליצור בו את הריפוי והשינוי.

בעבודה עם הגוף, כמו שב"דרך הגוף המסע פנימה?, הקסם הזה מתרחש בחדר מסודר, בלי אביזרים מאגיים ובדרך פיזית וכאילו פשוטה ורציונאלית מאוד. אבל הקסם מתגלה ונחשף כשמסתבר שכל תנועה, כיווץ, כאב מחוברים ומכילים בתוכן הוויה שלמה של רגש, זיכרונות, תפיסות, חוויות מציאות, כל אלה נחשפים לזמן הקסום הזה, ומשהו מתפרק מתרפא ונבנה מחדש שלם יותר בכל פעם.

כמטפלת התפקיד שלי הוא ליצור את המרחב והזמן האלה, להיות, לגעת, לאפשר, להוביל ולהיות מובלת... .להשתתף בכל התהליך שקורה שם? כשאני הולכת לעבודה, אני הולכת לשעות כאלה?