לריקוד יחד כשבט יכולת ריפוי קולקטיבית, במיוחד בעידן המודרני בו החיבור לאדמה ולאש הפנימית נדחקים לצד, ע"י אינסוף הסחות דעת. משתפת בחיבור האישי לריקוד האפריקאי.
למזלי הבנתי מאוד מוקדם שמה שעליי לעשות על מנת להיות מאושרת בחיים הנוכחיים האלה שהגעתי אליהם הוא פשוט...לרקוד. היה לי מזל.
מתוך עשרים ושמונה השנים האלה, התשע האחרונות היו מוקדשות בעיקר לריקוד המערב אפריקאי. זכיתי להתוודע לאומנות שמחברת אותי לאדמה ולאש שבי, ובחרתי להעביר את זה הלאה.
נכון, אני לא אפריקאית. ולעיתים אני שואלת את עצמי ? האם יש לי בכלל זכות להגדיר את עצמי כמורה לריקוד אפריקאי ? האם יש לי זכות ללמד תרבות של מקום שלא הגעתי ממנו ולא חייתי בו?
התשובה שלי מגיעה מהמקום הכי אמיתי שמצאתי בתוך עצמי - אני פשוט אוהבת את זה, זה משמח אותי. ולכן אני ממשיכה לעשות את זה ובאיזשהו מקום גם חייבת.
אין דבר שגורם לי שמחה ואושר כמו לרקוד לצלילי תופים, אין דבר שמשחרר אותי ומפרק את כל המתחים כמו הריקוד הזה, ואין דבר שאני יותר רוצה לעשות מלהעביר את התחושה הזו לאנשים אחרים.
משהו באנרגיות האלה שנוצרות כשמקשיבים לתוף ונותנים לו להזיז אותך, משהו בחיוך שנמרח על הפנים כשיש פתאום איזה תנועה שמטריפה את הנשמה. ובעיקר בעיקר זה האנשים. התחושה של הביחד הזה, שאני לא מתביישת להגיד- פשוט גורמת לי להאמין שיש איזה מטרה לקיום.
לשעה-שעתיים שוכחים מהכל ופשוט נסחפים לתוך קצב, ביחד. מתופפים ורקדנים. זה יוצר מעגל אנרגטי מאוד מאוד חזק, כמו מטען כזה שממלא את כל מי שנמצא בחדר לשבועות שלמים.
וכן, יש בי געגועים לחיים בשבט למרות שאף פעם לא באמת חייתי ככה. אני יודעת שיש בשבטיות הזו משהו נכון לנו, שלרקוד יחד ולחגוג את החיים וגם את הכאבים זה משהו שעוזר לנו לשרוד. במיוחד בעידן הטכנולוגי של עודף מידע, פייסבוק, ווטסאפ, יוטיוב, טלוויזיה- בא לי לפעמים רק לדפוק ברגליים על איזה פיסת אדמה ולקחת אוויר... לפני שאני צוללת לעוד פוסט.
אבל זו הדרך היום להפיץ רעיונות, מחשבות ולהגיע לאנשים שאולי לא היו נחשפים לדבר הנפלא הזה אלמלא השיתופים האלה.
אז אני מקבלת את זה :)
ומשתפת אתכם...