חיפוש מהיר
מועדפים שלי
הגוף יודע את כל האמת
כשהגוף בנינוחות וחיוניות אנחנו כנראה במקום נכון ובחיבור הרמוני עם מי שאתנו. כשהגוף מכווץ הוא מאותת שמשהו לא תקין, שיש דיסהרמוניה בין מה שנאמר ומה שבאמת קורה.
הגוף יודע את כל האמת
הספר "בחרתי בחיים של אי ודאות"- מיכל גזית·יום ראשון, 16 בדצמבר 2018נקרא 53 פעמים
מישהי שאלה אותי לאחרונה איך אפשר לדעת אם היא והוא מרגישים אותו דבר במערכת היחסים החדשה שנבנית ביניהם. "מה זה משנה?", שאלתי אותה. "כי אם גם הוא מרגיש כמוני, אדע שתחושות הבטן שלי נכונות ואני יכולה לסמוך עליהן יותר", השיבה.
התשובה היא שאי אפשר כנראה לדעת מה הוא מרגיש. אפשר לשאול, אבל תשובות מילוליות אמינות פחות מהתחושות שעוברות דרך הגוף.
כמה שעות קודם לשיחה איתה, הייתי בפגישה עסקית לצורך עבודה שהוצעה לי. האווירה הייתה זורמת והרמונית, עד לרגע שבו נוצרה תחושת אי נוחות פיזית. יצאתי מהפגישה מבולבלת. חלק בי רצה את העבודה הזו, אבל היה ברור שיש גם חלק שמתנגד, ולא ידעתי לתרגם למילים מה הפריע לי. לאחר המפגש שחזרתי את הזמן בו הגוף התכווץ, נזכרתי במילים שנאמרו, ממש באותו זמן, והבנתי, שזה הסעיף בהצעה שמאוד לא נכון עבורי.
כי הגוף תמיד יודע. אני לא זוכרת פעם אחת שהוא טעה. אני טעיתי לעיתים, בפעמים שלא האמנתי לו.
אלה תחושות בטן, או אינטואיציה, אבל כשהגוף. מרגיש נוח בסיטואציה, סימן שהיא נכונה, וכנראה שגם הצד השני מרגיש כך. תחושת הרמוניה היא מאוד ברורה. היא פשוט תחושה טובה.
וכשיש תחושת חוסר נוחות בגוף, שיכולה להתבטא בכיווץ, מתח, כאב, או כל ביטוי אחר שאינו נעים, זה סימן ברור לכך שמשהו לא בסדר .
נדרשו לי שנים רבות כדי ללמוד לסמוך על המסרים הברורים האלה. עדיין בוחנת אותם, מתוך הקשבה, בכל רגע נתון. ונוכחת בכל פעם מחדש, שהגוף יודע הכול - בדייקנות מדהימה, בזמן אמת. לרוב לוקח הרבה יותר זמן, עד שהמידע מעובד גם שכלית, ואפשר להבין מה באמת היה.
לעיתים הייתי רוצה להיות קצת יותר אטומה לסביבה. לא להיות כה חדירה ומושפעת מכל מה שקורה סביבי. יכולת החישה הזו היא מתנה ענקית, אבל היא יוצרת גם עומסים רגשיים.
הגוף שלי יודע כשמשקרים לי, כשמסתירים ממני, כשמתרחקים ממני, כשפוחדים ממני, כשמנסים לרצות אותי, כשנמצאים חסרי שקט לידי, כשנפגעים ממני .
הגוף מרגיש בעוצמה רבה דברים שקורים לאנשים קרובים לי, גם מבלי שיהיו לידי באותו זמן. אני יכולה לחוות מועקה, כעס, אפילו ייאוש. תחושות קשות, שברור לי שהן לא ממני, אבל מועברות אליי אנרגטית מאנשים שאני קשורה אליהם.
זוכרת פעמים שהתגלה לי שקר גדול, הסתרה, או משהו קשה אחר, והייתה בכך משום הקלה עצומה. לעיתים המידע היה קשה ופוגע, תחושת בגידה איומה, ועדיין, השתחררה שם אנחת רווחה נפלאה. נוצר שוב סנכרון בין תחושות הגוף וההבנה.
להיות תקופה עם ידיעה שמשהו לא בסדר, מבלי להבין במה מדובר, זה אולי התסכול הגדול ביותר שיש. כשהדברים חשופים, קשים ככל שיהיו, יש שוב בטחון במקור הכי חזק שלי, הגוף. הוא שוב צדק, ואפשר למצוא מתוכו את הפתרונות.
כשיש לי את המידע, אני יודעת לפעול איתו. מידע עבורי הוא כוח.
כשאני משתפת את האחר במידע, מספרת את כל האמת שאני יודעת, אני נותנת את כל הקרדיטים לו ולגוף שלו בכדי לעבד את הדברים.
האני מאמין שלי בהקשר הזה הוא - עם כל מה שאני יודעת אני יכולה להסתדר.
כשהידע מוסתר, או גרוע מכך, מטושטש על ידי שקרים, הוא מחליש את האחר, לאט לאט, גורם לו/לה להתכווץ בתוך גוף שלא סומך על עצמו עוד.
ואין שליטה קשה מזו - לשלוט במידע בכדי לכווץ את האחר.
לכן מעולם לא יכולתי להבין את המשפט "מה שלא יודעים לא כואב". מה שלא יודעים הכי כואב.
כי יודעים. תמיד יודעים. רק לא יודעים מה זה בדיוק, והגוף מתכווץ בתוך אי הידיעה, נעטף בתוך חומות הגנה, בדמות שומן, כאבים או מתח וכיווץ. לומד להסתיר את עצמו ואת המידע האגור בו.
במערכות יחסים אינטימיות וקרובות, הסכמה לשקיפות מלאה מאפשרת להתחבר עד כדי הסכמה לתלות מסוימת, חיובית - שהיא שיא האינטימיות.
אני מרגישה דברים רבים שעברו אליי ממנו/ה ונזקקת לו/ה בכדי לעבד את המידע, לתרגם את מה שהגוף מרגיש, והגיע מהאחר/ת.
אלה יכולים להיות דברים שקשורים לקשר בינינו או כאלה שהם לגמרי מתוך עולמם, אבל משפיעים עליי, מתוך החיבור וההזדהות. וכשיש חברות כזו, בה האחר יכול לספר לי את הדברים, ובעצם להסביר לי מה הגוף שלי חווה, אז יכול להיבנות חיבור של הזדהות רגשית, ללא גבולות ועכבות - כי קיים אז אמון שבתוך שיחה אפשר להחזיר לגוף של כל אחד מאתנו את הביטחון בעצמו.
מבחינתי, אני מחויבת כיום להיות במקסימום פתיחות ויושרה, ולהגיד לאחר כל מה שעובר בי, כל מה שמוסתר או לא נוח בי. מנסה לעשות זאת מהר ככל האפשר. יודעת, שגם הוא סופג ממני תחושות לא נוחות ממידע שהוסתר. ואם לא אדבר על הדברים, הוא יהיה במצב של חולשה, כי הגוף שלו בישר לו משהו, שהגיע ממני. עם אנשים מספיק רגישים ומספיק קרובים, יש כאן מתנה גדולה עוד יותר - כי הם יכולים לעיתים להרגיש בי דברים עוד לפני שאני עצמי זיהיתי.
ועם זאת, מכיוון שאני פוגשת בכל יום אנשים רבים במסגרת עבודתי וחיי, אני חייבת לדעת לשחרר עומסים רגשיים שהצטברו, גם מבלי לזהות אותם שכלית, מבלי להבין. אני עוברת עם אנשים תהליכים רגשיים, ואני בספיגה ונוכחות מלאה, כשהגוף פתוח וקולט כל תדר ותחושה.
יש לי כיום את היכולת לבחור להיות בחיבור מלא, כשאני בתוך מפגש וסופגת לתוכי אינטואיטיבית כל תחושה וחוויה, ולבחור מתי אני מנתקת את החיבור הזה, מאפשרת לאותם אנשים להמשיך בחייהם מבלי שאכיל אותם בתוכי, בכדי שאוכל לחזור למרכז של עצמי.
לכן אני מקפידה, באופן מודע, להיזכר שוב איפה האחר נגמר ואני מתחילה - להתחבר שוב למרכז של עצמי, שהתערבב עם זה של האחר.
אני משחררת כל מידע, רגשות, כיווצים ותחושות שהצטברו בגוף, בכדי להחזיר אותו שוב למצב הרמוני ואנרגטי. זה המצב הטבעי. אליו הגוף שואף לחזור. וכל תחושה אחרת היא משהו שהצטבר בו, ושאינו נכון עבורו.
המאמר מתוך הספר- "בחרתי בחיים של אי ודאות"
אפשר להזמין את הספר בקישור המצורף, והוא יגיע אליכם בתוך כמה ימים בדואר (דמי המשלוח כלולים)
הספר "בחרתי בחיים של אי ודאות"- מיכל גזית·יום ראשון, 16 בדצמבר 2018נקרא 53 פעמים
מישהי שאלה אותי לאחרונה איך אפשר לדעת אם היא והוא מרגישים אותו דבר במערכת היחסים החדשה שנבנית ביניהם. "מה זה משנה?", שאלתי אותה. "כי אם גם הוא מרגיש כמוני, אדע שתחושות הבטן שלי נכונות ואני יכולה לסמוך עליהן יותר", השיבה.
התשובה היא שאי אפשר כנראה לדעת מה הוא מרגיש. אפשר לשאול, אבל תשובות מילוליות אמינות פחות מהתחושות שעוברות דרך הגוף.
כמה שעות קודם לשיחה איתה, הייתי בפגישה עסקית לצורך עבודה שהוצעה לי. האווירה הייתה זורמת והרמונית, עד לרגע שבו נוצרה תחושת אי נוחות פיזית. יצאתי מהפגישה מבולבלת. חלק בי רצה את העבודה הזו, אבל היה ברור שיש גם חלק שמתנגד, ולא ידעתי לתרגם למילים מה הפריע לי. לאחר המפגש שחזרתי את הזמן בו הגוף התכווץ, נזכרתי במילים שנאמרו, ממש באותו זמן, והבנתי, שזה הסעיף בהצעה שמאוד לא נכון עבורי.
כי הגוף תמיד יודע. אני לא זוכרת פעם אחת שהוא טעה. אני טעיתי לעיתים, בפעמים שלא האמנתי לו.
אלה תחושות בטן, או אינטואיציה, אבל כשהגוף. מרגיש נוח בסיטואציה, סימן שהיא נכונה, וכנראה שגם הצד השני מרגיש כך. תחושת הרמוניה היא מאוד ברורה. היא פשוט תחושה טובה.
וכשיש תחושת חוסר נוחות בגוף, שיכולה להתבטא בכיווץ, מתח, כאב, או כל ביטוי אחר שאינו נעים, זה סימן ברור לכך שמשהו לא בסדר .
נדרשו לי שנים רבות כדי ללמוד לסמוך על המסרים הברורים האלה. עדיין בוחנת אותם, מתוך הקשבה, בכל רגע נתון. ונוכחת בכל פעם מחדש, שהגוף יודע הכול - בדייקנות מדהימה, בזמן אמת. לרוב לוקח הרבה יותר זמן, עד שהמידע מעובד גם שכלית, ואפשר להבין מה באמת היה.
לעיתים הייתי רוצה להיות קצת יותר אטומה לסביבה. לא להיות כה חדירה ומושפעת מכל מה שקורה סביבי. יכולת החישה הזו היא מתנה ענקית, אבל היא יוצרת גם עומסים רגשיים.
הגוף שלי יודע כשמשקרים לי, כשמסתירים ממני, כשמתרחקים ממני, כשפוחדים ממני, כשמנסים לרצות אותי, כשנמצאים חסרי שקט לידי, כשנפגעים ממני .
הגוף מרגיש בעוצמה רבה דברים שקורים לאנשים קרובים לי, גם מבלי שיהיו לידי באותו זמן. אני יכולה לחוות מועקה, כעס, אפילו ייאוש. תחושות קשות, שברור לי שהן לא ממני, אבל מועברות אליי אנרגטית מאנשים שאני קשורה אליהם.
זוכרת פעמים שהתגלה לי שקר גדול, הסתרה, או משהו קשה אחר, והייתה בכך משום הקלה עצומה. לעיתים המידע היה קשה ופוגע, תחושת בגידה איומה, ועדיין, השתחררה שם אנחת רווחה נפלאה. נוצר שוב סנכרון בין תחושות הגוף וההבנה.
להיות תקופה עם ידיעה שמשהו לא בסדר, מבלי להבין במה מדובר, זה אולי התסכול הגדול ביותר שיש. כשהדברים חשופים, קשים ככל שיהיו, יש שוב בטחון במקור הכי חזק שלי, הגוף. הוא שוב צדק, ואפשר למצוא מתוכו את הפתרונות.
כשיש לי את המידע, אני יודעת לפעול איתו. מידע עבורי הוא כוח.
כשאני משתפת את האחר במידע, מספרת את כל האמת שאני יודעת, אני נותנת את כל הקרדיטים לו ולגוף שלו בכדי לעבד את הדברים.
האני מאמין שלי בהקשר הזה הוא - עם כל מה שאני יודעת אני יכולה להסתדר.
כשהידע מוסתר, או גרוע מכך, מטושטש על ידי שקרים, הוא מחליש את האחר, לאט לאט, גורם לו/לה להתכווץ בתוך גוף שלא סומך על עצמו עוד.
ואין שליטה קשה מזו - לשלוט במידע בכדי לכווץ את האחר.
לכן מעולם לא יכולתי להבין את המשפט "מה שלא יודעים לא כואב". מה שלא יודעים הכי כואב.
כי יודעים. תמיד יודעים. רק לא יודעים מה זה בדיוק, והגוף מתכווץ בתוך אי הידיעה, נעטף בתוך חומות הגנה, בדמות שומן, כאבים או מתח וכיווץ. לומד להסתיר את עצמו ואת המידע האגור בו.
במערכות יחסים אינטימיות וקרובות, הסכמה לשקיפות מלאה מאפשרת להתחבר עד כדי הסכמה לתלות מסוימת, חיובית - שהיא שיא האינטימיות.
אני מרגישה דברים רבים שעברו אליי ממנו/ה ונזקקת לו/ה בכדי לעבד את המידע, לתרגם את מה שהגוף מרגיש, והגיע מהאחר/ת.
אלה יכולים להיות דברים שקשורים לקשר בינינו או כאלה שהם לגמרי מתוך עולמם, אבל משפיעים עליי, מתוך החיבור וההזדהות. וכשיש חברות כזו, בה האחר יכול לספר לי את הדברים, ובעצם להסביר לי מה הגוף שלי חווה, אז יכול להיבנות חיבור של הזדהות רגשית, ללא גבולות ועכבות - כי קיים אז אמון שבתוך שיחה אפשר להחזיר לגוף של כל אחד מאתנו את הביטחון בעצמו.
מבחינתי, אני מחויבת כיום להיות במקסימום פתיחות ויושרה, ולהגיד לאחר כל מה שעובר בי, כל מה שמוסתר או לא נוח בי. מנסה לעשות זאת מהר ככל האפשר. יודעת, שגם הוא סופג ממני תחושות לא נוחות ממידע שהוסתר. ואם לא אדבר על הדברים, הוא יהיה במצב של חולשה, כי הגוף שלו בישר לו משהו, שהגיע ממני. עם אנשים מספיק רגישים ומספיק קרובים, יש כאן מתנה גדולה עוד יותר - כי הם יכולים לעיתים להרגיש בי דברים עוד לפני שאני עצמי זיהיתי.
ועם זאת, מכיוון שאני פוגשת בכל יום אנשים רבים במסגרת עבודתי וחיי, אני חייבת לדעת לשחרר עומסים רגשיים שהצטברו, גם מבלי לזהות אותם שכלית, מבלי להבין. אני עוברת עם אנשים תהליכים רגשיים, ואני בספיגה ונוכחות מלאה, כשהגוף פתוח וקולט כל תדר ותחושה.
יש לי כיום את היכולת לבחור להיות בחיבור מלא, כשאני בתוך מפגש וסופגת לתוכי אינטואיטיבית כל תחושה וחוויה, ולבחור מתי אני מנתקת את החיבור הזה, מאפשרת לאותם אנשים להמשיך בחייהם מבלי שאכיל אותם בתוכי, בכדי שאוכל לחזור למרכז של עצמי.
לכן אני מקפידה, באופן מודע, להיזכר שוב איפה האחר נגמר ואני מתחילה - להתחבר שוב למרכז של עצמי, שהתערבב עם זה של האחר.
אני משחררת כל מידע, רגשות, כיווצים ותחושות שהצטברו בגוף, בכדי להחזיר אותו שוב למצב הרמוני ואנרגטי. זה המצב הטבעי. אליו הגוף שואף לחזור. וכל תחושה אחרת היא משהו שהצטבר בו, ושאינו נכון עבורו.
המאמר מתוך הספר- "בחרתי בחיים של אי ודאות"
אפשר להזמין את הספר בקישור המצורף, והוא יגיע אליכם בתוך כמה ימים בדואר (דמי המשלוח כלולים)
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?