חיפוש מהיר
מועדפים שלי
מה לימד אותך הזיכרון התנועתי הראשון שלך?
תנועת הגוף שלנו בשנות חיינו הראשונות היא הבסיס לכל הלמידה המורכבת והמסועפת שנעשה בהמשך חיינו. חלק מהבסיס ליכולתנו ללמוד היא חוויית ההפרדה בינינו לבין סביבתנו.
אחד הזכרונות המוקדמים שיש לי הוא של עצמי זוחלת על הרצפה. אני זוכרת את המסדרון הצר והארוך, את הבלטות האפורות משהו ואת המבוגרים שעומדים גבוהים מעלי. אמי סיפרה שהתחלתי ללכת בגיל שנה וחודשיים בערך. עד אז, צפיתי במתרחש סביבי וחייכתי.
אבא שלי קרא לי “קרן אור” בטענה כי החיוך שלי מתפשט סביב כמו קרן אור הפוגעת ברצפה.
ואז, תוך שבועיים לערך: זחלתי, התיישבתי, עמדתי, הלכתי. כנראה הבנתי מה נדרש ויצאתי לבצע. ל ` bench mark ההתפתחותי’ הגעתי בערך יחד עם אחיי הגדולים יותר .
אין לי דרך לדעת האם הזיכרון של חוויית המסדרון היא מגיל שנה וקצת, או אולי משלבים מאוחרים יותר , אבל את החוויה בגוף – אני יודעת; חוויית הרצפה היציבה והקרירה. החספוס העדין שלה כנגד העור שעל גופי. חוויית היותי בגוף רך ועגלגל כנגד המשטח הנוקשה והשטוח לימדה אותי על העולם, ה`אחר` שאינו `אני`.
למדתי על טקסטורה, על טמפרטורה, על חוזק חומרים ורכותם. למדתי את אחדות החוויה של עצמי בתוך המרחב והזמן וגם את הנפרדות שלי מכל החומרים והאנשים שסביבי. חוויתי את עצמאותי הזוחלת ומתקדמת במרחב לעומת החפצים שנותרו במקומם.
אני וגם את ואתה נולדנו לעולם ללא תנועה רצונית כמעט. מה שהניע אותנו הם רפלקסים המניעים את חלקי הגוף ביחס לעצמם ולשאר הגוף בתחילה, ובהדרגה – גם ביחס לסביבה. התנועה שנענו ייצרה קשרים מוחיים-גופניים שהפכו, עם חזרה תנועתית, לערוצים מוחיים-גופניים ולתנועה רצונית.
תנועת הגוף ביחס לעצמו היא הבסיס ליחסי התינוק-ילד-בוגר עם עצמו. תנועת הגוף ביחס לסביבה ולמרחב הקרוב והרחוק יותר - היא הבסיס ליחסינו עם ה’אחר’ (הסביבה הפיזית, המרחב, וגם – הסביבה האנושית). ללא תנועת הגוף (באופן עצמוני או בסיוע) – לא יתפתח המוח ולא יתמסדו מערכות יחסים אלה.
בהגיענו לעולם אנו עסוקים בראש ובראשונה במילוי צרכינו – מזון, לבוש ושינה. תנועתנו, שרובה אינו רצוני, היא תוצר של הנשימה ושל שטף האנרגיה הנמצא בגוף ומניע אותו באופן סכמטי יחסית, עם מעט מאד דיפרנציאציה בין חלקי הגוף והעולם. זוהי תנועה גולמית וחסרת ניואנסים ומיומנויות; יש בה חיבור לאנרגיה ולשטף של העולם. היא נותנת לתינוק אפשרות לחוש את עצמו באמצעות התנועה המשנה את מצבי גופו.
שינויים גופניים-תנועתיים אלה מגיעים דרך מערכת העצבים. הם מייצרים חוויה של זרימה כללית, אוניברסלית, אחדות מסויימת של ‘אני והעולם’. כיוון שמערכת העצבים לומדת ומתפתחת דרך חישת הבדלים – כל שינוי תנועתי המייצר הבדלים כאלה, הנרשמים במערכת – מפתח אותה הלאה.
לחוויית ההשתנות והזרימה התנועתית הבלתי מכוונת שרירית ומרחבית, אנו קוראים בשפת שיטת לאבאן/בארטנייף: Flowsensing. ‘חישת שטף’ או ‘חישת זרימה’, המחברת את התינוק אל העולם והזרימה הכללית שלו.
בהדרגה, עם התפתחות מערכת העצבים/מוח/תנועת התינוק –הוא מתחיל להפעיל את משקלו לתוך העולם. לא בהכרח באופן רצוני, מכוון ומיומן – אך אל האמורפיות של ‘חישת השטף’ מתווספת חוויה חדשה : חישת משקל’ Weightsensing. . התינוק מתחיל לחוש את משקלו הנישא על פני השטף.
בגלגולים על פני משטחי גוף שונים, במפגש המרוכז יותר עם הקרקע, מתחיל התינוק לחוש את מסוגלותו להפעיל משקל אל תוכה, ותנועה זו, surprise! Surprise! – מייצרת דחיפה המרחיקה אותו מהקרקע.
הוא מרים את ראשו ומתחיל לחקור את סביבתו. הוא חווה לראשונה את הנפרדות שלו מה’עולם’ ודרך נפרדות זו הוא לומד מי הוא. לסימביוזה של ‘חישת השטף’ נוספת תובנה חדשה של ה’עצמי’ כנפרד מהכלל.
‘חישת המשקל’ מחברת אותנו ל’עצמי’, לאינדיבידואל הנפרד, הנע במרחב האוניברסאלי. היא הבסיס ממנו מתפתח השימוש המכוון והמיומן במשקל הגוף על מנת להניע את הגוף באופן רצוני יותר, לייצר ולהביע נחישות והשקעה בדברים, ועל מנת לבחור את המידה בה אנו רוצים להשאיר חותם על סביבתנו.
בהמשך לשלב זה יחל התינוק להפעיל את משקלו אל תוך המרחב שמעבר לעצמו, ינוע ויתקדם בו, יחווה אותו וייצור בו מערכות יחסים עם חפצים, דברים, חיות ובני אדם.
כך, בפרפראזה על האמירה הידועה, נכון יהיה לומר: “אני נע- משמע אני קיים”. הדרך הראשונית של התינוק והתינוקת לדעת כי הם קיימים היא התנועה.
הדרך הראשונית והעמוקה שלנו ‘לדעת’ משהו, ובוודאי לדעת את ‘עצמנו’ הינה דרך התנועה. לתנועה יש יכולת לספר לנו דברים עוד הרבה לפני שהבנו אותם במוח החושב שלנו. התנועה מבהירה לנו מצבים רגשיים, נותנת כיווני מחשבה ודרכי פיתרון, מלמדת על מורכבות סוגיות דרך תלת-הממדיות שבה, והיא מאפשרת לנו לייצר יחסים עם מה שאנו רוצים לנוע לעברו, או הרחק ממנו. גם ידע ולמידה הם דברים שאנו נעים לקראתם או הרחק מהם.
וכך אנו חוזרים אל התינוקת הזוחלת על רצפת המסדרון, ומתקדמת אל עבר עתיד (שהיא עדיין אינה יודעת על קיומו) שעיקרו – למידה בתנועה.
שתהיה לנו שנת למידה נפלאה!
אבא שלי קרא לי “קרן אור” בטענה כי החיוך שלי מתפשט סביב כמו קרן אור הפוגעת ברצפה.
ואז, תוך שבועיים לערך: זחלתי, התיישבתי, עמדתי, הלכתי. כנראה הבנתי מה נדרש ויצאתי לבצע. ל ` bench mark ההתפתחותי’ הגעתי בערך יחד עם אחיי הגדולים יותר .
אין לי דרך לדעת האם הזיכרון של חוויית המסדרון היא מגיל שנה וקצת, או אולי משלבים מאוחרים יותר , אבל את החוויה בגוף – אני יודעת; חוויית הרצפה היציבה והקרירה. החספוס העדין שלה כנגד העור שעל גופי. חוויית היותי בגוף רך ועגלגל כנגד המשטח הנוקשה והשטוח לימדה אותי על העולם, ה`אחר` שאינו `אני`.
למדתי על טקסטורה, על טמפרטורה, על חוזק חומרים ורכותם. למדתי את אחדות החוויה של עצמי בתוך המרחב והזמן וגם את הנפרדות שלי מכל החומרים והאנשים שסביבי. חוויתי את עצמאותי הזוחלת ומתקדמת במרחב לעומת החפצים שנותרו במקומם.
אני וגם את ואתה נולדנו לעולם ללא תנועה רצונית כמעט. מה שהניע אותנו הם רפלקסים המניעים את חלקי הגוף ביחס לעצמם ולשאר הגוף בתחילה, ובהדרגה – גם ביחס לסביבה. התנועה שנענו ייצרה קשרים מוחיים-גופניים שהפכו, עם חזרה תנועתית, לערוצים מוחיים-גופניים ולתנועה רצונית.
תנועת הגוף ביחס לעצמו היא הבסיס ליחסי התינוק-ילד-בוגר עם עצמו. תנועת הגוף ביחס לסביבה ולמרחב הקרוב והרחוק יותר - היא הבסיס ליחסינו עם ה’אחר’ (הסביבה הפיזית, המרחב, וגם – הסביבה האנושית). ללא תנועת הגוף (באופן עצמוני או בסיוע) – לא יתפתח המוח ולא יתמסדו מערכות יחסים אלה.
בהגיענו לעולם אנו עסוקים בראש ובראשונה במילוי צרכינו – מזון, לבוש ושינה. תנועתנו, שרובה אינו רצוני, היא תוצר של הנשימה ושל שטף האנרגיה הנמצא בגוף ומניע אותו באופן סכמטי יחסית, עם מעט מאד דיפרנציאציה בין חלקי הגוף והעולם. זוהי תנועה גולמית וחסרת ניואנסים ומיומנויות; יש בה חיבור לאנרגיה ולשטף של העולם. היא נותנת לתינוק אפשרות לחוש את עצמו באמצעות התנועה המשנה את מצבי גופו.
שינויים גופניים-תנועתיים אלה מגיעים דרך מערכת העצבים. הם מייצרים חוויה של זרימה כללית, אוניברסלית, אחדות מסויימת של ‘אני והעולם’. כיוון שמערכת העצבים לומדת ומתפתחת דרך חישת הבדלים – כל שינוי תנועתי המייצר הבדלים כאלה, הנרשמים במערכת – מפתח אותה הלאה.
לחוויית ההשתנות והזרימה התנועתית הבלתי מכוונת שרירית ומרחבית, אנו קוראים בשפת שיטת לאבאן/בארטנייף: Flowsensing. ‘חישת שטף’ או ‘חישת זרימה’, המחברת את התינוק אל העולם והזרימה הכללית שלו.
בהדרגה, עם התפתחות מערכת העצבים/מוח/תנועת התינוק –הוא מתחיל להפעיל את משקלו לתוך העולם. לא בהכרח באופן רצוני, מכוון ומיומן – אך אל האמורפיות של ‘חישת השטף’ מתווספת חוויה חדשה : חישת משקל’ Weightsensing. . התינוק מתחיל לחוש את משקלו הנישא על פני השטף.
בגלגולים על פני משטחי גוף שונים, במפגש המרוכז יותר עם הקרקע, מתחיל התינוק לחוש את מסוגלותו להפעיל משקל אל תוכה, ותנועה זו, surprise! Surprise! – מייצרת דחיפה המרחיקה אותו מהקרקע.
הוא מרים את ראשו ומתחיל לחקור את סביבתו. הוא חווה לראשונה את הנפרדות שלו מה’עולם’ ודרך נפרדות זו הוא לומד מי הוא. לסימביוזה של ‘חישת השטף’ נוספת תובנה חדשה של ה’עצמי’ כנפרד מהכלל.
‘חישת המשקל’ מחברת אותנו ל’עצמי’, לאינדיבידואל הנפרד, הנע במרחב האוניברסאלי. היא הבסיס ממנו מתפתח השימוש המכוון והמיומן במשקל הגוף על מנת להניע את הגוף באופן רצוני יותר, לייצר ולהביע נחישות והשקעה בדברים, ועל מנת לבחור את המידה בה אנו רוצים להשאיר חותם על סביבתנו.
בהמשך לשלב זה יחל התינוק להפעיל את משקלו אל תוך המרחב שמעבר לעצמו, ינוע ויתקדם בו, יחווה אותו וייצור בו מערכות יחסים עם חפצים, דברים, חיות ובני אדם.
כך, בפרפראזה על האמירה הידועה, נכון יהיה לומר: “אני נע- משמע אני קיים”. הדרך הראשונית של התינוק והתינוקת לדעת כי הם קיימים היא התנועה.
הדרך הראשונית והעמוקה שלנו ‘לדעת’ משהו, ובוודאי לדעת את ‘עצמנו’ הינה דרך התנועה. לתנועה יש יכולת לספר לנו דברים עוד הרבה לפני שהבנו אותם במוח החושב שלנו. התנועה מבהירה לנו מצבים רגשיים, נותנת כיווני מחשבה ודרכי פיתרון, מלמדת על מורכבות סוגיות דרך תלת-הממדיות שבה, והיא מאפשרת לנו לייצר יחסים עם מה שאנו רוצים לנוע לעברו, או הרחק ממנו. גם ידע ולמידה הם דברים שאנו נעים לקראתם או הרחק מהם.
וכך אנו חוזרים אל התינוקת הזוחלת על רצפת המסדרון, ומתקדמת אל עבר עתיד (שהיא עדיין אינה יודעת על קיומו) שעיקרו – למידה בתנועה.
שתהיה לנו שנת למידה נפלאה!
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?