חיפוש מהיר
מועדפים שלי
על ``אי שימוש נלמד``, נחש צפע ותנועת הגופנפש
כשכאב מופיע במהלך תנועה, אנו נוטים להימנע ממנה כדי להגן על האזור הפגוע. כשאי השימוש באותו אזור הופך להרגל קבוע - משתנים לא רק `הגוף` אלא גם את המפות המוחיות.
הביטוי "אם יום תעזבני, יומיים אעזבך" מתייחס לכך שאם האדם יזניח את לימוד התורה וישכח מעט, בסופו של דבר ישכח את כולה. הפתגם הזה, שמקורו בספר "מגילת חסידים" מתקופת התנאים, נכון גם לגבי הגוף שלנו. לאחר מספר ימים של חוסר פעילות בעקבות פציעה, מחלה, או פשוט ישיבה ממושכת מול מסכים, הגוף מתחיל להרגיש את ההשפעות.
בבוקר הזה, בזמן גלילה בפייסבוק (מה אפשר לעשות בממ"ד שנפתח בחמש בבוקר בצפון?), נתקלתי בפוסט מרתק של פרופ` רחל אליאור, שציטטה דברים שכתב פרופ` יורם יובל על מה שלמד מנחש צפע שהכיש אותו לפני מספר שנים.
כך מספר פרופ` יובל (בתוספת הערות שלי):
פרופ` יובל עבד בגינתו, וטיפל בגפן ששוקמה לאחר שריפה, כשנחש צפע הכיש את אצבעו. הוא כרך גומיה סביב האצבע, פונה לבית החולים הדסה על ידי אשתו, ורגע לפני שקיבל את האנטי-סרום, הסיר את הגומיה... ומיד חש בנהר של כאב עז.
אחרי יומיים בטיפול נמרץ, הוא שוחרר לביתו עם יד נפוחה וכואבת, והומלץ לו לעבור טיפול בריפוי בעיסוק עקב תופעה שנקראת "אי-שימוש נלמד". התופעה נפוצה לאחר הכשות נחש והיא מתבטאת באובדן תנועה באזור שהוכש, לא בגלל הארס, אלא בגלל הכאב שגורם לגוף להימנע מתנועה. כשכאב מופיע במהלך תנועה, אנו נוטים להימנע ממנה כדי להגן על האזור הפגוע, וכתוצאה מכך חוסר השימוש עלול להפוך להרגל קבוע.
מחקרים מראים ש"איסור שימוש נלמד" הוא תופעה שכיחה לא רק לאחר טראומה גופנית כמו הכשת נחש, אלא גם במצבים כרוניים המלווים בכאב, לאחר אירוע מוחי, או במחלת הפרקינסון. חולות פיברומיאלגיה, למשל, לעיתים נמנעות מתנועה בגלל הכאב הנלווה.
נזכרתי בפציעה שחוויתי במהלך לימודי התואר השני שלי בלימודי מחול במרכז לאבאן בלונדון. בבוקר שבת קר במיוחד, עשיתי חימום עצמי בבית, ובאמצע תרגיל שכלל פיתול מורכב, שמעתי צליל "פק" פנימי וחשתי כאב חד באזור הצלעות. לא הבנתי מה קרה, אבל לאחר מספר ימים התברר שקרעתי שריר בין-צלעי קטן. כל תנועה באזור גרמה לכאב, וכששאלו אותי אם כואב לי, עניתי: "רק כשאני נושמת".
הימנעות מכאב באזור הצלעות משפיעה מאוד על הנשימה, אך בניגוד לכתיבה ביד או לקפיצה על רגל אחת, בנשימה לא ניתן לוותר. אפשר לנסות להקטין את נפח הנשימה או להזרים אותה לאזורים אחרים בגוף. בתקופת בחינות אמצע השנה, בהן חלק מהבחינות המעשיות ביצעתי עם יד שמאל מונחת על הצלעות לתמיכה, לא היה לי זמן לפנות תשומת לב מספקת לפציעה.
במהלך השנים, מצאתי את עצמי נושמת בצורה שקטה יותר, נמנעת מתנועות גדולות ועוקפת את הכאב בצד הימני של הגוף. זה הוביל לכאבי גב וחוסר נוחות באותו צד, והרגשתי שהצד הימני שלי התקצר. רק אחרי זמן רב, העזתי לחזור על התרגיל ההוא שאהבתי.
פרופ` יובל מזכיר את מחקריו של אדוארד טאוב, שחקר את "אי-השימוש הנלמד" על בעלי חיים. טאוב גילה שהימנעות מתנועה הופכת מהר להרגל, וחוסר השימוש יכול להפוך למצב קבוע. הוא גילה גם שחוסר השימוש בחלקי גוף מסוימים משנה את המפות המוחיות המייצגות את חלקי הגוף במוח. תוך כמה ימים של "אי-שימוש נלמד", המפות המוחיות משתנות, אפילו אם אין מגבלה תנועתית ממשית אלא רק כאב מגביל.
פרופ` יובל מציין שהעיקרון של "אי-שימוש נלמד" חל גם בתחומים אחרים בחיים: מה שאיננו משתמשים בו - אובד לנו. זה נכון לגבי כושר גופני, כושר שכלי, ואף איכויות כמו חמלה ואהבה. הפניית מבט מאחרים במצוקה או קשיים עלולה לפתח אצלנו עיוורון שמתרחב לתחומים נוספים.
הדרך להחלים מ"אי-שימוש נלמד", על פי טאוב, היא להשבית גם את החלק הסימטרי לאזור הפגוע. אך אם איננו רוצים להשבית חלק נוסף בגוף, ההחלמה דורשת מאמץ ומוכנות לשאת כאב. זה דורש סיבולת, אמונה והבנה שככל שנניע את האזור הכואב ונפנה תשומת לב לתנועה בריאה, הכאב יפחת בהדרגה.
גם אני למדתי לנשום לתוך הצד הימני של הצלעות שלי. זה לקח זמן רב והיו כאבים, וכיוון שלא הכרתי אז את שיטות ההחלמה שאני מכירה היום, לא ידעתי לאן אני מתקדמת. תרגלתי נשימות, אבל לא תמיד ולא בכל יום.
מאז הקיץ שעבר, אני מתרגלת נשימה קוהרנטית כמעט כל יום, ואני מגלה כיצד השינוי מתרחש כשאני לא "עוזבת" את חלק הגוף הפגוע. המקום נפתח, הופך לרך וזורם יותר, ומשתלב טוב יותר עם שאר הגוף.
בזכות התרגול, איכות הנשימה שלי משתפרת ונעלמת חוסר הנוחות. הרכות והנחישות בתרגול הנשימה יוצרות איכויות רגשיות חדשות כמו סבלנות וסובלנות, במיוחד בעיתות של מתח ומלחמה מתמשכים.
"אי-השימוש הנלמד" יכול להפוך, כאשר אנו מוכנים להתמסר לו, ל"שימוש נלמד מחדש". נוצרות סינפסות מוחיות חדשות, רשתות תקשורת חדשות נבנות, והנקודות העיוורות מצטמצמות, מה שמוביל לתנועה חדשה ולריפוי.
אנחנו יכולים להוביל את עצמנו למקומות חדשים – בגוף ובנפש. אנחנו יכולים להתחדש.
תודה לפרופ` רחל אליאור, לפרופ` יורם יובל, לנחש הצפע ולחז"ל.
ואם גם אתם מעוניינים לחדש כל מיני "אי שימושים" שנרכשו במהלך הזמן - הצטרפו לקורסים שנפתחים בתשפ"ה.
בבוקר הזה, בזמן גלילה בפייסבוק (מה אפשר לעשות בממ"ד שנפתח בחמש בבוקר בצפון?), נתקלתי בפוסט מרתק של פרופ` רחל אליאור, שציטטה דברים שכתב פרופ` יורם יובל על מה שלמד מנחש צפע שהכיש אותו לפני מספר שנים.
כך מספר פרופ` יובל (בתוספת הערות שלי):
פרופ` יובל עבד בגינתו, וטיפל בגפן ששוקמה לאחר שריפה, כשנחש צפע הכיש את אצבעו. הוא כרך גומיה סביב האצבע, פונה לבית החולים הדסה על ידי אשתו, ורגע לפני שקיבל את האנטי-סרום, הסיר את הגומיה... ומיד חש בנהר של כאב עז.
אחרי יומיים בטיפול נמרץ, הוא שוחרר לביתו עם יד נפוחה וכואבת, והומלץ לו לעבור טיפול בריפוי בעיסוק עקב תופעה שנקראת "אי-שימוש נלמד". התופעה נפוצה לאחר הכשות נחש והיא מתבטאת באובדן תנועה באזור שהוכש, לא בגלל הארס, אלא בגלל הכאב שגורם לגוף להימנע מתנועה. כשכאב מופיע במהלך תנועה, אנו נוטים להימנע ממנה כדי להגן על האזור הפגוע, וכתוצאה מכך חוסר השימוש עלול להפוך להרגל קבוע.
מחקרים מראים ש"איסור שימוש נלמד" הוא תופעה שכיחה לא רק לאחר טראומה גופנית כמו הכשת נחש, אלא גם במצבים כרוניים המלווים בכאב, לאחר אירוע מוחי, או במחלת הפרקינסון. חולות פיברומיאלגיה, למשל, לעיתים נמנעות מתנועה בגלל הכאב הנלווה.
נזכרתי בפציעה שחוויתי במהלך לימודי התואר השני שלי בלימודי מחול במרכז לאבאן בלונדון. בבוקר שבת קר במיוחד, עשיתי חימום עצמי בבית, ובאמצע תרגיל שכלל פיתול מורכב, שמעתי צליל "פק" פנימי וחשתי כאב חד באזור הצלעות. לא הבנתי מה קרה, אבל לאחר מספר ימים התברר שקרעתי שריר בין-צלעי קטן. כל תנועה באזור גרמה לכאב, וכששאלו אותי אם כואב לי, עניתי: "רק כשאני נושמת".
הימנעות מכאב באזור הצלעות משפיעה מאוד על הנשימה, אך בניגוד לכתיבה ביד או לקפיצה על רגל אחת, בנשימה לא ניתן לוותר. אפשר לנסות להקטין את נפח הנשימה או להזרים אותה לאזורים אחרים בגוף. בתקופת בחינות אמצע השנה, בהן חלק מהבחינות המעשיות ביצעתי עם יד שמאל מונחת על הצלעות לתמיכה, לא היה לי זמן לפנות תשומת לב מספקת לפציעה.
במהלך השנים, מצאתי את עצמי נושמת בצורה שקטה יותר, נמנעת מתנועות גדולות ועוקפת את הכאב בצד הימני של הגוף. זה הוביל לכאבי גב וחוסר נוחות באותו צד, והרגשתי שהצד הימני שלי התקצר. רק אחרי זמן רב, העזתי לחזור על התרגיל ההוא שאהבתי.
פרופ` יובל מזכיר את מחקריו של אדוארד טאוב, שחקר את "אי-השימוש הנלמד" על בעלי חיים. טאוב גילה שהימנעות מתנועה הופכת מהר להרגל, וחוסר השימוש יכול להפוך למצב קבוע. הוא גילה גם שחוסר השימוש בחלקי גוף מסוימים משנה את המפות המוחיות המייצגות את חלקי הגוף במוח. תוך כמה ימים של "אי-שימוש נלמד", המפות המוחיות משתנות, אפילו אם אין מגבלה תנועתית ממשית אלא רק כאב מגביל.
פרופ` יובל מציין שהעיקרון של "אי-שימוש נלמד" חל גם בתחומים אחרים בחיים: מה שאיננו משתמשים בו - אובד לנו. זה נכון לגבי כושר גופני, כושר שכלי, ואף איכויות כמו חמלה ואהבה. הפניית מבט מאחרים במצוקה או קשיים עלולה לפתח אצלנו עיוורון שמתרחב לתחומים נוספים.
הדרך להחלים מ"אי-שימוש נלמד", על פי טאוב, היא להשבית גם את החלק הסימטרי לאזור הפגוע. אך אם איננו רוצים להשבית חלק נוסף בגוף, ההחלמה דורשת מאמץ ומוכנות לשאת כאב. זה דורש סיבולת, אמונה והבנה שככל שנניע את האזור הכואב ונפנה תשומת לב לתנועה בריאה, הכאב יפחת בהדרגה.
גם אני למדתי לנשום לתוך הצד הימני של הצלעות שלי. זה לקח זמן רב והיו כאבים, וכיוון שלא הכרתי אז את שיטות ההחלמה שאני מכירה היום, לא ידעתי לאן אני מתקדמת. תרגלתי נשימות, אבל לא תמיד ולא בכל יום.
מאז הקיץ שעבר, אני מתרגלת נשימה קוהרנטית כמעט כל יום, ואני מגלה כיצד השינוי מתרחש כשאני לא "עוזבת" את חלק הגוף הפגוע. המקום נפתח, הופך לרך וזורם יותר, ומשתלב טוב יותר עם שאר הגוף.
בזכות התרגול, איכות הנשימה שלי משתפרת ונעלמת חוסר הנוחות. הרכות והנחישות בתרגול הנשימה יוצרות איכויות רגשיות חדשות כמו סבלנות וסובלנות, במיוחד בעיתות של מתח ומלחמה מתמשכים.
"אי-השימוש הנלמד" יכול להפוך, כאשר אנו מוכנים להתמסר לו, ל"שימוש נלמד מחדש". נוצרות סינפסות מוחיות חדשות, רשתות תקשורת חדשות נבנות, והנקודות העיוורות מצטמצמות, מה שמוביל לתנועה חדשה ולריפוי.
אנחנו יכולים להוביל את עצמנו למקומות חדשים – בגוף ובנפש. אנחנו יכולים להתחדש.
תודה לפרופ` רחל אליאור, לפרופ` יורם יובל, לנחש הצפע ולחז"ל.
ואם גם אתם מעוניינים לחדש כל מיני "אי שימושים" שנרכשו במהלך הזמן - הצטרפו לקורסים שנפתחים בתשפ"ה.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?