חיפוש מהיר
מועדפים שלי
“לשוחח עם עצמי הצעיר/ה”: דיאלוגים פנימיים לאורך החיים
לשוחח עם עצמי הצעיר/ה: דיאלוגים פנימיים לאורך החיים
האם קרה לכם פעם לעצור מול תמונה ישנה ולחשוב: "אם רק הייתי יכולה/יכול לחזור ולדבר עם הילדה שהייתי אז"? רבים מאיתנו מרגישים את המשיכה הזאת – במיוחד סביב משברי חיים, שינויים גדולים או רגעי התבגרות חדים. בשנים האחרונות מתייחסים מטפלים/ות, כותבים/ות ואנשי/ות תנועה אל המשאלה הזאת לא רק כפנטזיה, אלא כפרקטיקה פנימית משמעותית: יצירה של שיחה בין ה"אני" הנוכחי לבין ה"אני?ים" שהיינו – או שעוד נהיה.
למה בכלל לדבר עם "אני של פעם"?
מבחוץ, החיים נראים כמו קו ישר: נולדים, גדלים, מזדקנים. בפנים – זה הרבה יותר מורכב. חלקים שונים בנו נושאים גילאים, זיכרונות ואקלים רגשי שונים. פסיכולוגים מדברים על "האני הדיאלוגי" – אני שמורכב מהרבה קולות פנימיים ו"עמדות אני": "אני כילדה", "אני כהורה", "אני כחבר/ה", "אני כאמנית/ן", ועוד. הקולות האלה יכולים לריב, להתעלם זה מזה, או – כשנותנים להם מקום – גם לדבר ולהקשיב.
- משהו כואב שקרה פעם עדיין חי בגוף שלנו היום.
- אנחנו מרגישים אשמה או בושה על בחירות שעשינו אז.
- אנחנו מתגעגעים לסקרנות, לדמיון או לאומץ שהיה לנו פעם.
- יש תחושה ש"אני עתידי/ת" חכם/ה יותר כבר יודע/ת משהו שאנחנו עוד לא.
תרגולי דיאלוג פנימי נותנים צורה מסודרת ובטוחה יותר למשיכה הזאת.
הילד/ה הפנימיים, המתבגר/ת והזקן/ה העתידיים
רבים כבר שמעו על "עבודה עם הילד/ה הפנימיים" – יצירת קשר עם החלקים המוקדמים שלנו, שנושאים רגשות וצרכים מהילדות. אבל אפשר לדמיין דיאלוגים פנימיים עם הרבה גילאים: הילדה שהייתה זקוקה להגנה, לנראות, לאישור להיות מי שהיא. המתבגר/ת שהיו בהם בלבול, כעס, מרד או חיפוש זהות. הצעיר/ה הבוגר/ה שעזב/ה בית, לקח/ה סיכונים או נשאר/ה יותר מדי זמן במקום שלא היה בטוח. הזקן/ה העתידיים – דימוי פנימי של עצמנו בעוד שנים רבות, במקום חכם ורגוע יותר.
גישות טיפוליות כמו עבודה עם הילד הפנימי וגישות מבוססות "חלקים" (כמו Internal Family Systems) משתמשות בדמיון מודרך, כתיבה ושיח פנימי עדין כדי לעזור ל"אני?ים" הצעירים להרגיש שרואים ושומעים אותם.
דרכים יומיומיות שבהן כבר עושים את זה
ייתכן שאתם כבר מנהלים דיאלוגים כאלה, בלי לקרוא לזה כך.
- מסתכלים על תמונה ישנה ולוחשים: "מצטער/ת שאף אחד לא הגן עלייך. הגיע לך יותר."
- עומדים מול החלטה גדולה ושואלים: "מה אני בן/בת ה?80 היה אומר לי עכשיו?"
- קוראים יומן מגיל 16 ומרגישים פתאום חמלה כלפי מי שהייתי.
מחקרים על דיבור פנימי מראים שדיאלוג כזה הוא חלק מהאופן שבו אנחנו מעבדים חוויות ומווסתים רגשות. כשהופכים אותו לתרגול מודע, הוא נוטה להיות עדין ומקבל יותר – ופחות ביקורתי ואוטומטי.
שלושה תרגולים עדינים שאפשר לנסות
הרעיונות הבאים לא מחליפים טיפול, במיוחד אחרי טראומה. הם הזמנה קטנה וזהירה לפגוש את עצמנו בחמלה גדולה יותר. אם עולים זיכרונות או רגשות חזקים, זה סימן שאולי כדאי לפנות ללווי מקצועי.
1. מכתב קצר לעצמי הצעיר/ה
- בחרו גיל שמושך את תשומת לבכם (למשל 7, 14, 21).
- פנו 5–10 דקות של שקט.
- התחילו ב"יקיר/תי אני בגיל …" וכתבו רק עמוד אחד.
אפשר: לתאר מה אתם זוכרים מהתקופה הזאת. לקרוא בשם למה שלא היה בסדר בסביבה שלהם. לכתוב מה הייתם רוצים שמישהו/י יגיד או יעשה למענם. לא חייבים לסלוח לאף אחד או "להתנחם". המטרה היא רק שהאני הצעיר/ה ידע/תדע: היום יש שם מישהו/י מבוגר/ת שנמצא/ת איתו/ה.
2. לשאול את עצמי העתידי/ת
דמיינו את עצמכם בעוד 15–30 שנה, חיים חיים שמרגישים שלמים ומשמעותיים. שאלו את הדמות הזאת שאלה על משהו שמאתגר אתכם עכשיו. כתבו את התשובה ביד הלא?דומיננטית, או במהירות, בלי לחשוב יותר מדי. תרגיל כזה מופיע באימון אישי, במסורות מדיטטיביות ובגישות עבודה עם חלקי?עצמי; אנשים רבים מופתעים עד כמה הקול העתידי מרגיש ברור וחומל.
3. לתת לגוף לזכור
לא כל דיאלוג קורה במילים. הגוף שלנו זוכר יציבה, מתח ותנועה מתקופות שונות בחיים. נסו כמה דקות במקום בטוח ופרטי: ראשית, זוזו כאילו אתם עצמכם בגיל צעיר שבחרתם: איך הרגליים נוגעות ברצפה? לאן העיניים מביטות? מה הקצב? אחר כך זוזו כאני הנוכחי. שימו לב מה השתנה. לבסוף, תנו לשתי האיכויות האלה "להיפגש". אולי בתורות, אולי בהשתלבות. תרפיות באמנויות ובתחום הסומטי משתמשות בחקירת תנועה כזאת כדי לקשר בין עבר להווה באופן לא?מילולי, עדין ומווסת.
כשהשיחה הפנימית לא קלה
לפעמים עצם המחשבה על מפגש עם העצמי הצעיר מעוררת התנגדות: "לא רוצה לחזור לשם." "אני לא מרגיש/ה כלום." "אני מפחד/ת להיבלע בעצב." אלו תגובות מאוד טבעיות. מטפלות/ים שעובדים עם ילד פנימי וטראומה מדגישים: ללכת לאט. לא חייבים "לחיות מחדש" שום דבר; נפגשים עם האני הצעיר/ה מתוך מי שאתם היום. לשמור עוגנים להווה – להרגיש את כפות הרגליים, להסתכל סביב, להזכיר לעצמכם בן/בת כמה אתם ומה התאריך. לשקול פניה לטיפול אם ההיסטוריה כוללת פגיעה, הזנחה או אירועים מציפים. לעשות את הדרך הזאת ביחד יכול להיות הרבה יותר בטוח. גם אם הילד/ה או המתבגר/ת הפנימיים "לא רוצים לדבר" – עצם הכבוד ל"לא" שלהם יכול להיות אקט ראשון של הקשבה אמיתית.
לחיות כדיאלוג, לא כפסק?דין
אנחנו נוטים לשפוט את עצמנו של פעם: "הייתי טיפש/ה, דרמטי/ת, חלש/ה." אבל כשאנחנו נותנים זמן להקשיב – לילדה שניסתה להבין כאוס, למתבגר/ת שנשא/ה יותר מדי, לזקן/ה העתידיים שרואה את כל התמונה – משהו מתרכך. במקום פסק?דין אחד על מי שאנחנו, החיים הופכים לשיחה מתמשכת. ובשיחה הזאת, לכל גיל יש מה לומר – ולכל גיל מגיע שיקשיבו לו.
שלח.י מסר
פניה במייל
בפייסבוק
קבוצת וואטסאפ
מה ניתן לפרסם?