לגלות את הבודהה שבתוכך



זהו סיפור על בודהה הזהב, הנמצא בוואט טראימיט בבנגקוק, תאילנד.

לאחרונה שמעתי שוב סיפור שהיה מוכר לי היטב, אך נשמט מזיכרוני. את הסיפור הזכירה רווית יסעור, המנחה של סדנת "תדרים בתנועה" (שבה השתתפתי ואף כתבתי עליה במדור "נגיעות") והוא על בודהה הזהב, הנמצא בוואט טראימיט בבנגקוק, תאילנד. לפי המסורת המקומית, הפסל, שכיום הוא מוקד עלייה לרגל ואתר תיירות חשוב, היה פעם זנוח ועלוב והונח במקדש שולי. הפסל, העשוי חומר, היה חסר תואר והדר, והעלה אבק במשך כמה מאות שנים. באחד הימים החליטו למקם את הפסל בפינה אחרת במקדש, וכשהזיזו אותו ממקומו החומר נסדק. באותו לילה התחוללה סערת גשמים עזה, שהחלישה עוד יותר את החומר. למחרת הבחין אב המנזר בהילה הבוקעת מאחד הסדקים. הוא לקח פנס והאיר לתוך הסדק, ולהפתעתו גילה מתחת למעטה החומר ברק של זהב. התברר שהפסל היה מחמישה טונות של זהב טהור, וצופה בחומר כדי להגן עליו בעת פלישת הבורמזים, אך במהלך הדורות אף אחד כבר לא זכר את טיבו האמיתי. היה צריך נזיר אחד נחוש כדי לחשוף את האוצר החבוי בו.
במשך ימי הסדנה רווית הרבתה להשתמש במונח "לגלות את הזהב שבך ובאחר", שהרי בכל אחד מסתתר זהב, ולעתים כל מה שצריך הוא האדם הנכון עם הפנס, שיאיר סדק קטן ויחשוף את הזהב. לעתים הזהב מציץ אצל נהג אוטובוס במפגש חטוף של כמה שניות, כשטוב הלב שלו קורן החוצה; לפעמים - אצל פקידה במשרד הפנים, כשאנושיותה מתגלה באינטראקציה קצרצרה; לעתים הוא מציץ כל פעם מחדש באנשים הכי קרובים ואהובים, וזה המרגש מכל.

באדיבות ירחון חיים אחרים מבית מוטו תקשורת
www.ifeel.co.il

המאמר פורסם גם כאן »